מה זה "נורמלי"? והאם באמת יש דבר כזה?
חשבתי על זה רבות במהלך השנה האחרונה - במיוחד סביב יציאתו של "מתנת השוני", הספר שכתבתי יחד עם בתי הצעירה אביגיל. הספר שלנו הפך לאפשרי לא למרות השוני שבאביגיל, אלא בזכותו! כפי שמלמדת הקבלה, מה שנראה כמפריע, הוא לרוב הוא הדרך עצמה!
כי בעוד שיש למושג ה"נורמלי" יישומים תקפים, המושג הוא מטבעו שרירותי ותלוי בהקשרו. על פי המילון מרים-ובסטר, מוגדר שם התואר הזה כ"התאמה לסוג, קנה מידה או תבנית קבועה; מאופיין על ידי מה שנחשב רגיל, אופייני או שגרתי".
אנו מודדים גובה, משקל וגדילה על פי המדדים האלה מרגע לידת ילדינו. ואז, יש מדדים לרמת הכיתה, רמת המשכל ומבחנים סטנדרטיים כמעט לכל נושא ותואר. בהמשך, אנו מגדירים "נורמלי" באמצעות הממוצע - בין אם מדובר בהכנסה ממוצעת, מחיר הבית, מספר הילדים או גיל הפרישה. הרשימה עוד ארוכה. וקל להשוות את עצמנו ואת החברים והמשפחה שלנו לנורמות המוגדרות האלה.
אנחנו תוהים, האם הילד שלי גבוה מספיק? האם היא קוראת בגיל המתאים? האם הוא נורמלי ומותאם היטב מבחינה חברתית? וזה אינו כולל את הדאגות שלנו לגבי עצמנו! אבל אפילו מבחן אינטליגנציה יכול להיות רחוק מהאמת אם אינו ניתן בשפת האם של האדם. ובתוך כל ערכת מדד, יהיו תמיד אותם אנשים "נורמליים" שתוצאותיהם אינן טיפוסיות.
אפילו בתחום הרפואי, קיים סיכון של מה שנקרא נורמליות מחוץ לנורמה. אמנם, במקרים רבים, חריגות מטווח סטנדרטי קבוע מראש עשויות לדרוש התערבויות. אולי זה יהיה שינוי בתזונה כדי לשלוט ברמת הסוכר בדם. או תרופה לאיזון הורמונים. עם זאת, אנשים שעוסקים בפיתוח הגוף ואלה הרובצים כל היום על הספה עשויים להיות בעלי אותו גובה ומשקל. במקרה זה, ייתכן שהמספרים אינם מספקים ייצוג אמיתי של בריאות השוואתית.
וכשזה מגיע לחשיבה, מדדים עבור מה שנקרא "נורמלי" הופכים אפילו לפחות אמינים. אנחנו מתנדנדים בין הרצון "להשתלב" לבין הכמיהה להיות ייחודיים. תעשיית האופנה יודעת זאת ומרוויחה הון תועפות מן הרצון הזה להשתלב ולהתאים את עצמנו לנורמה. מה הצבע המקובל או ה"נכון" ביותר באביב הזה? ואל תשכחו את ה"תסרוקות הנכונות" והאופנתיות, אורכי החצאית, צורות המכנסיים וכו'. וזוהי רק הצצה זעירה אל תוך כל הנורמות החברתיות המושרשות יותר שמצפים מאיתנו לעקוב אחריהן ולעמוד בהן. בסופו של דבר, אנו יכולים ללבוש כל בגד שנרצה ולהתנהג כרצוננו, אולם הסיכוי להיות מקובלים ומכובדים בחברה עשוי להיות תלוי באופן ההתנהגות והלבוש שלנו.
זה החבל הדק שאנו הולכים עליו: הקו הדק שבין להיות, לחשוב ולהתנהג "נורמלי", ובו בזמן לבטא את הייחודיות שלנו. אם כן, מהי התרופה?
זה פשוט: היו אתם עצמכם! אחרי ככלות הכל, כפי שכתב אוסקר ויילד, "כדי להיות אתם עצמכם, אתם חייבים לקחת סיכונים, לקבל שאף אחד אינו מושלם ולהיות אמיצים."
חלק מאותה קבלה עצמית פירושו לאמץ אפילו את החלקים היותר חריגים והפחות מקובלים בחברה של עצמנו. החלקים המטופשים. החלקים שלפעמים אינם נוחים. ואפילו ההיבטים של עצמנו שלעיתים עשויים להתגלות כמאתגרים. כי בדיוק כפי שיש לכל אחד ואחת מאתנו טביעת אצבע ייחודית, יש לנו גם דרך חשיבה ייחודית, וזו מתנה!
במילים אחרות, בואו נחגוג את מה שהמדע מכנה המגוון העצבי שלנו. כפי שהצעתי קודם, אנשים מוכשרים רבים תוארו (ולעתים קרובות תארו את עצמם) כחושבים באופן אחר. למעשה—ולא פלא שכך!—הם לעתים קרובות הם זוקפים את הישגיהם לזכות תהליך החשיבה הייחודי שלהם. אלברט איינשטיין סבל מדיסלקציה. נאמר שמארי קירי הראתה תסמינים של אספרגר (על הספקטרום האוטיסטי). דן אקרויד תמיד היה מאוד פתוח לגבי האופן שבו חוויותיו על הספקטרום עזרו לעורר בו השראה כיצד לשחק ב"מכסחי השדים". והמוזיקאית זוכת פרס הגראמי בילי אייליש אינה מתביישת לדבר על תסמונת הטורט שלה. עבורה, השירה וההופעה עזרו לה לשלוט בעוויתות הקטנות שלה, והיא מאמינה שהן הפכו אותה לחסינה ומודעת יותר לעצמה בחייה.
השורה התחתונה? "נורמלי" אין פירושו "טוב יותר". זה מושג יחסי וניתן לשינוי, ותלוי לעתים קרובות בתרבות, בסביבה ואפילו בתקופה. אם מישהו לפני מאה שנים היה כותב "נ.ב." בסוף המכתב, הוא היה מבלבל לגמרי את הקורא. ואם הייתי אמורה לגור עם שבט ילידים אי שם באוסטרליה, סביר להניח שהשפה וההרגלים שלי היו נראים להם מוזרים, אם לא לגמרי לקוחים מכוכב אחר.
אז השבוע, בואו נתמקד פחות בלהיות "נורמליים" ויותר בלהיות האני האמיתי שלנו! איני מציעה שתתחילו לרקוד בפגישה העסקית הבאה שלך - כי אנו חיים בחברה עם תנאים וכללים משלה. אך בו בזמן, וכדי לגרום לפחות פגיעה או כאב לאחרים, אנו כאן כדי לגלות את מלאות ההוויה שלנו ולהאיר את האור הייחודי שלנו בעולם!
כפי שמאיה אנג'לו אמרה פעם, "אם תמיד תנסו להיות "נורמליים", לעולם לא תדעו עד כמה מדהימים אתם יכולים להיות!"
